אתם לא צריכים להפוך למורים.

שני קורסים באותה פלטפורמה. את שניהם מלמדים חברי סגל בכירים באוניברסיטאות מחקר מובילות.

הראשון צולם ליד שולחן משרד, במצלמה אחת קרובה, ומי שמלמד בו יושב ומסתכל ישר לעדשה. השני צולם באולפן טלוויזיה של מיליוני דולרים, מול מרצה שעומד מאחורי דוכן.¹

בראשון הצופים נשארו יותר. בסרטונים של 6 עד 12 דקות, כמעט פי שניים זמן. בסרטונים ארוכים יותר, כמעט פי שלושה.

מה המצלמה ראתה

המחקר פורסם ב-2014. פיליפ גואו וג'והו קים מ-MIT ורוב רובין מ-edX ניתחו בו 6.9 מיליון צפיות בסרטונים של ארבעה קורסים. הם מדדו כמה זמן אנשים נשארו מול כל סרטון, והאם ניסו לפתור את התרגיל שאחריו.²

כשהראו את התוצאות לצוות ההפקה של edX, ההסבר עלה מיד. המרצה שליד השולחן נראה כמו מי שמקבל סטודנט אחד בשעות הקבלה. המרצה באולפן הסתכל על החדר.

אנשי ההפקה קראו לזה ״אישי״. זו התחושה שמי שבסרטון מדבר ישר אליכם.

עשרות שנים מול כיתה

הוא לא היה מרצה גרוע. היו לו עשרות שנים של הוראה בכיתה, והוא העדיף את הצורה שהכיר. צוות ההפקה חיפש איתו את הסגנון שהכי נוח לו, והוא חזר לדוכן.

על המסך זה לא עבד. החוקרים כתבו שמה שעובד בכיתה חיה לא תמיד עובר לסרטון, גם באולפן יקר.

ועוד ממצא. מרצים שדיברו מהר יחסית, ובהתלהבות, החזיקו את הצופים יותר. החוקרים המליצו להרגיע מרצים שהם לא צריכים להאט בכוונה.³

על המסך, מי שמדבר לאדם אחד מחזיק יותר ממי שמדבר לאולם.

ומה זה לא אומר

החוקרים עצמם מזהירים. קשה להכליל מזוג קורסים אחד, וייתכן שההבדל נובע מהמרצים ולא מהאולפן. וזה היה הזוג היחיד שהיה להם.

גם צפייה ארוכה היא עוד לא למידה. באותה שנה בדקו חוקרים מסטנפורד מה קורה כשהפנים של המרצה מופיעות בסרטון: הלומדים העדיפו את הגרסה עם הפנים, ודירגו אותה כמלמדת יותר. במבחני הזיכרון לא נמצא הבדל משמעותי.⁴

ובמחקר שדה מ-2015, עם כמעט 3,000 לומדים, יותר משליש בחרו לצפות בלי הפנים. אחת הסיבות שנתנו: לא להתפזר.⁵

ומה זה אומר עליכם

אם אתם מהססים כי ״אני לא מורה״, המחקר הזה מציע מבט אחר. מה שעבד היה מישהו שישב ליד השולחן שלו ודיבר אל אדם אחד, מהר ובהתלהבות. אף אחד שם לא הפך למרצה.

העבודה האמיתית קורית לפני המצלמה. מחלצים מתוך מה שאתם עושים את מה שחוזר אצלכם שוב ושוב.⁶

ובחזרה לשני הקורסים. האולפן עלה מיליונים, והדוכן עמד במקומו. הצופים נשארו ליד שולחן המשרד.